טיפול בטראומה ב EMR
טיפול בטראומה לפי שיטת EMR
הפיכת האירוע הטראומטי למקור כוח
כמעט אף פעם זיכרון של אירוע טראומטי אינו מעובד כראוי ובמקום זאת מאוחסן בתוכנו יחד עם רגשות, תחושות ואמונות שליליות הקשורות לאירוע.
בפועל, זה גורם לכך שהאדם שחווה טראומה אינו חי בהווה, אלא ממשיך לחיות בעברו גם בחלוף שנים מהתרחשות האירוע.
בכל פעם שהזיכרון הטראומטי מופעל על ידי טריגרים שונים, הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגות לא מותאמת כגון מחשבות טורדניות, התפרצויות, פלשבקים וסיוטים בלילה.
תפיסת העולם מתרחשת ברבדים מרובים ובלא מעט מקרים, אנשים אינם מצליחים לנהל תקשורת בריאה, ומכילה ביניהם. במוח פועלת מערכת המכונה נוירוספציה (Neuroception), אשר נמצאת כל הזמן באופן בלתי מודע בחיפוש אחר סיכון ומפרשת את המתרחש בסביבה בקצב של ארבע פעמים בשנייה.
נוירוספציה אינה מחייבת מודעות וזהו דבר המשותף לנו עם בעלי החוליות הפרימיטיביים יותר, כולל זוחלים. "המוח הזוחלי" (Reptile brain) שולט בתפקודים חיוניים של הגוף כמו דופק, נשימה, חום גוף ושיווי משקל (MacLean, 1990). המוח שלנו כולל שרידים מהמוח הזוחלי, וביניהם את גזע המוח והצרבלום, והם אלו שאחראים על ההישרדות ומתגייסים באופן מידי אם נשקפת סכנה.
זאת בעוד ש"מוח היונקים", הנאו-קורטקס (Neocortex), אחראי על חשיבה קוגניטיבית, קבלת החלטות, יכולת לפתח קשרים עם אנשים ויצירתיות. הבעיה היא שהנאו-קורטקס יכול לעשות את עבודתו רק אם אנו מרגישים בטוחים ורגועים.
הפסיכיאטר סטפן פורג'ס (חוקר) טוען שבמהלך אירוע טראומטי האדם אינו מצליח להגיב כפי שהיה רוצה, ואז מתרחשת רגרסיה.
בניגוד לתיאוריה הקלאסית, לפיה המערכת הסימפתטית מגייסת את כל המשאבים ל-fight or flight, בפועל מתעצמת חוויה של ייאוש וחוסר אונים. חוסר התגובתיות של היונק ברגעי סכנה מוסבר מבחינה אבולוציונית כיתרון עבורו – הטורף לא יכול למצוא אותו.
הבעיה היא שבנוסף לחוסר תגובתיות מבחינה התנהגותית, מופעלים מנגנונים נוספים גם ברמה הרגשית, כגון הדחקה, הכחשה, ואף דיסוציאציה. אף על פי שתגובות אלה עזרו לאדם לשרוד את האירוע הטראומטי שעבר, עם הזמן הן פוגעות בגמישות המחשבתית וביכולת ליצור קשרים תקינים עם הסביבה. כך למעשה מתערער כל מה שהתקיים לפני טראומה. ההבנה של התהליך הזה חיונית עבור המטופל, מפני שפעמים רבות, בזכותה חלה ירידה ברמת החרדה של המטופל ובחוסר האונים שלו – מה שמוביל לריפויו.
במהלך עיבוד EMR, הזיכרון עובר ממצב של חווית האירוע מחדש באופן בלתי מודע, אל חוויה מודעת היטב לאירועים שקרו. הזזת העיניים תוך כדי התמקדות באירוע גורמת לעוצמת הרגש המתלווה לאירוע הטראומטי לרדת או להיעלם לגמרי. בצורה זו, הזיכרון משתנה וכעת, במקום תחושה של חוויה מטרידה, האירוע הופך למקור כוח.
בזכות הטיפול האדם עובר טרנספורמציה עמוקה, וכן הטיפול אינו מסתיים בתוך חדרו של המטפל, אלא שהמוח ממשיך לעבד את הטראומה גם לאחר שהמטופל יוצא מהקליניקה.
במהלך טיפול EMR בולטת לעין מהירות האיתור וההתמקדות של המוח באירועים טראומטיים ומורכבים, אותם אירועים אשר משאירים את המטופל מאחור ולא נותנים לו להתקדם.
שיטה זו מתאימה במיוחד לאנשים המשקיעים לא מעט זמן בהרהורים, בקריאה על התסמינים שלהם ואף בהשתתפות בסדנאות/אימונים/טיפולים קלאסיים/מדיטציות עצמיות -
הכול כדי לטפל בבעייתם (שלעיתים הם עצמם אבחנו).
טיפול EMR מאפשר לעקוף את מנגנוני ההגנה של המטופל בדרך מאוד עדינה, ולפסוח על התנגדותו לתהליך.
במקרים בהם המטופל חווה רמה מסוימת של קושי להרגיש, להביע או לזהות רגשות מחייב רגישות ותמיכה גבוהה מצד המטפל על מנת לעזור למטופל להכיר במחשבותיו, ברגשותיו, בתחושות גופו.
בזכות תהליך זה, המטופל לומד להבין ולקבל את עצמו, וכך גם להבחין בין צרכיו האישיים לבין צרכיהם ודרישותיהם של סובביו. הוא לומד לתמלל ולהמשיג את שקורה לו ולעשות אינטגרציה של כל חלקיו.
שילוב בין טיפול זוגי לטיפול EMR פרטני
כמטפלת ומדריכה בטיפול זוגי ומשפחתי, אני פוגשת פעמים רבות בני זוג אשר בשל אירועים קשים שעברו או עוברים, כה מוצפים עד שאין הם מסוגלים לנהל תקשורת בריאה – לא עם הבעל/אישה ולא עם ילדיהם. או מצב שאחד מבני הזוג הגיע לזוגיות עם עבר טראומתי.
מבחינתי האופציה היא שילוב מפגשים זוגיים וטיפול EMR פרטני.
למי שיש בעברו טראומה כלשהי שמשפיעה גם על הזוגיות שלו או הקשר עם האהובים עליו מציעה לעבור תהליך EMR כדי לנקות ולהקהות את הרגשות הקשים שמנהלים אותו לטובת היכולת לקירוב ולשיפור, השילוב בין הזוגי לפרטני יביא לתוצאות המיטביות לשני הצדדים.
ולאחר העיבוד של אירועים טראומטיים אישיים והורדת רמות החרדה והמתח, השניים סוף סוף היו מסוגלים להתפנות לתקשורת בריאה.
התאוריה הפולי-וגאלית מסבירה את חוסר מסוגלותו של האדם, ברגעים בהם הוא מרגיש מותקף, לנהל שיח הגיוני, בוגר ורציונלי.
ברגעים בהם הוא שומע אמירות או רואה הבעות פנים המזכירות לו אירועים טראומתיים מן העבר, הוא חווה הצפה וכל משאביו מופנים להישרדות: אין לו יכולת ברגעים אלה להקשיב עד הסוף, להפנים, להבין את דברי האחר ולהשיב את דבריו שלו. במקום זאת, הוא עסוק במגננה ובהתקפה נגדית. השיח לוקה בחסר של החשיבה לוגית, עד לרגע בו האדם יוכל להירגע, הנאו-קורטקס שלו ישוב לפעול, והוא יהיה מסוגל לחשוב, לנתח, לענות, לתכנן וכו'.
מה קורה כשאנו מוצפים בתחושות מוכרות אך בלתי מוסברות?
הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס הורטון קולי (1902), הציע כי לבני אדם יש נטייה רפלקטיבית לפתח דימוי של "עצמי במראה", אשר קשור לאופן בו אחרים תופסים אותנו. אנו מבינים (עוד מהגיל הרך) שאנחנו יפים או חכמים בזכות מבטים מלאי הערצה ואמירות והערות שונות מצד ההורים, האחים, הסבים והסבתות וכן סובבים אחרים. ואם, מסיבה כלשהי, ילד מתקשה בלימודיו, מה שמוביל פעמים רבות ללגלוג מצד חבריו לכיתה ולעתים אף להתעלמות או זלזול מצד המורים וכן לכעס מצד הוריו, מהר מאוד הוא לומד לתפוס ולהעריך את עצמו, כפי שאמרה רומי, בתור "סתום", מתחזה – בלי קשר להצלחותיו בעתיד.
פעמים רבות אני שומעת ממטופליי כיצד במהלך שיחה או מריבה עם בן/בת זוגם קורה להם משהו בלתי מוסבר: מבטם של האישה או הבעל או תנועת גוף מסוימת יכולים לגרום להם לקפוא במקום, או להפך – להתפרצות זעם איומה. כשאנחנו מנסים להבין ולמצוא הסבר למה שקרה בין השניים, הרבה פעמים האדם שהגיב בצורה זו אינו מצליח להסביר במילים את מה שקרה לו במהלך השיחה. בהעדר הסבר ברור ומארגן למתרחש, גילויי חוסר השליטה העצמית במהלך השיחה גוררים אחריהם צרור של האשמות עצמיות: אותו אדם מאשים את עצמו בחוסר איפוק, בהיותו חם מזג, ובשלב מסוים, הוא לומד להתייחס לתגובתיות שלו כחלק מתכונות האופי המולדות שלו.
בעיניי, החלק החשוב ביותר בתקשורת בין אישית הוא דווקא החלק הלא וורבלי, כלומר, שפת הגוף במהלך השיח: מבטו של האחר, תנועות גופו, הבעות פניו. מסרים בלתי מילוליים אלה יכולים להוות טריגר ולהציף את האדם עצמו בזיכרונות מן העבר ש"נשכחו מזמן", ולכן, הוא יגיב בהבעת רגשות שליליים בעוצמה גבוהה מבלי להבין את הסיבה האמיתית לכך. או, במקרה ואדם "אינו מרשה לעצמו להביע רגש שלילי" כאשר הוא חווה הצפה – הדבר יבוא לידי ביטוי כסימפטום סומטי באחד או בכמה אזורים בגוף
מדוע זה קורה? למעשה, בפועל אנו לא שוכחים דבר. כשמתרחש אירוע שלא היה נעים עבורנו, המוח מסייע לנו בכך שמגייס ומפעיל מנגנוני הגנה במטרה להתמודד עם המתרחש, לשרוד את האירוע ולהמשיך לחיות ולתפקד גם אחריו (פרויד, 1896).
יחד עם זאת, החלקים הלא מעובדים מאותו אירוע מוסיפים לחיות בתת מודע שלנו, וברגעים הכי פחות צפויים, כשהם מופעלים על ידי טריגרים שונים - עולים מחדש ותוקפים אותנו בעוצמה משולשת.
הרבה פעמים קיים פער בין הקוגניציה של אדם לנפש שלו.
בראש באופן לוגי הוא מבין בזמן הווה שלא באמת קרה משהו מאיים, אך במקביל בגוף ובנפש מרימים את הראש כל החוויות והתחושות הקשות ואין לו באמת דרך להסביר לפעמים להבין ולשלוט.